home
   
 
 
אמנון בן-עמי
   
 
נולד בקיבוץ אלומות, ישראל.
חי ועובד בירושלים, ישראל.
 
 
 
   
 

כשאתה מתהלך בחלל-העבודה של אמנון בן-עמי בירושלים קשה לך לדעת אם אתה מביט ב'עבודה' של אמן, או באסופה מופלגת של תוצרי-לוואי של חיים, אשר התרחשו בו בחלל. לצד פריטים, שאין לטעות בהיותם 'פסלים', או 'ציורים', הסטודיו – שגילו כעשרים שנה – גדוש בעצמים, שנראים במבט ראשון כאילו נלקחו ממכל-האשפה השכונתי: גושי שרף ואפוקסי יבשים, פיסות שעווה ופלסטיק מומָסות ושאר גרוטאות ושברי-כלים של יום-יום.

במקרים אחדים יתגלה רק במבט שני, כי 'גרוטה' זו היא, בעצם, מעשה-אמנות מורכב. במקרים אחרים עליך לשמוע את שם היצירה כדי להילכד בהפתעה לנוכח מורכבותה המרתקת.

כמה מהשמות הללו הם גחמניים. דליי-פלסטיק אחדים, משוטחים ומומסים, שידיות-מתכת בנות-זיהוי עדיין צמודות אליהם, קרויים 'ברבורים'. פיסת גבס יבש, שהייתה צמודה לתחתית של בקבוק משקה קל ואשר שלושה בדלי-סיגריות מבצבצים ממנה, מכונה 'אפרוחים'. שמות אחרים הינם ישירים: ענף-עץ מגושם נגלה כמקל משוחזר של מטאטא, שנפרס לפרוסות קטנות, אשר חזרו והודבקו זו לזו. היצירה מכונה, בפשטות, 'מקל'. שני גושים מומסים, שנראים כמו עוגיות, הגדול עשוי פלסטיק שחור והשני – פלדה, מכונים גם כן בשם העצם שהינם, ובעצם – שהיו: 'דלי וידית'. עבודה אחרת ושמה 'ארטיק' אינה אלא מקל-ארטיק תקוע בקיר, כ-50 ס"מ מעל לשרידים הקודרים של הממתק, שנקוו על הרצפה. בן-עמי זוכר כמה מאמצים השקיע במחשבה על סוג-הארטיק שנרכש למען היצירה: וניל, שוקולד, בננה, או תות – כיצד עתיד כל אחד מהם להיראות על אריחי החצץ המשויף של הרצפה. הוא מוסיף ומתאר כיצד ישב בזמן שהתבונן בממתק הנוזל ויוצר שלולית על הרצפה. (ביצירה נעשתה ב-2002 ועודנה נמצאת שם.)

היצירות של בן-עמי הן אבסורדיות וניהיליסטיות להחריד. הן מאתגרות בלי הרף את מוסכמותינו בנוגע לאמנות ולאשר עליה להיות ומטילות ספק במעמדו של השיפוט האסתטי וברעיונות המקובלים באשר לתפקיד ה"כשרון", ה"ניצוץ היצירתי" וה"מזג" של האמן. אפשר לראות את בן-עמי כשולל את עצם הצידוק לעשיית אמנות אבל באורח פרדוקסלי, יצירתו מחוללת אימפקט של אישור וחיוב.

היסטוריון-האמנות הידוע, ארנסט גומבריך, העלה את חשיבות היצוג התמונתי המרַמז (ולא זה המגלה והמפָרט) ביצירת חלל חווייתי, שיאפשר לצופה להשלים את התמונה בעיני-רוחו. בדומה לכך, יתכן, פועלות יצירותיו של בן-עמי, כאשר הפער בין ה"לא-כלומיות" הגמורה שבהן - פשטותן הרדוקטיבית ובְּדִייתן מתוך התעלמות גמורה ומוטעמת מכל "ערכי-עיצוב-טוב" - לבין עושרן הפרובוקטיבי והפיוטי , מטעינן בעוצמתן המסתורית.

 

>>> למאמר המבקר

 
 
Amnon BEN-AMI     /      maydan2 [at] isdn.net.il