נישא על גבי רמך עז-רוח,  הגיבור זקוף-הגו  חוצה כמתבקש נהר נוֹגֵהַ, לצלילי תיפוף-פרסות איטי, על גשר ציורי אך איתן. בני-תמותה פחוּתים ממנו ימצאו עצמם בלב ביצה רוחשת, מנתרים כדי להינצל מגבעה אחת לרעותה – כולן גבעות-שווא, מטעות בירקותן. האין אהדתנו נתונה לאלה המגיפים היטב את עיניהם ונחלצים באורח-פלא אל מחוזות החלום, הבטוחים יותר?

המיצב הרב-מימצעי (mixed media) של גרישה בלוגר, מעשה בסנזטי
(Sanzetti’s Run), הוא מחווה דמויית-ראשומון לאחת מאותן בריות פחותות, אדם שהמציא את חלומו ואת עצמו. "יום אחד בתחילת 1922", כך נפתח המבוא האינפורמטיבי, "הגיעה לנמל שנחאי אוניית משא מוולדיווסטוק, ועליה נוסע סמוי – סְיוֹמה ליפשיץ, יהודי רוסי צעיר ונמרץ. [...] בשמו החדש סֶם סנזטי, נעשה [האיש] עד מהרה צלם מבוקש ובעליה של צלמנייה יוקרתית."

בלוגר משתמש בתצלומים שעשה סנזטי, במאמר מכתב-עת ישן, ובתעתועי דמיונו, הקורא מחדש את ההתרחשויות – דמיון טקסטואלי וּויזואלי דמוי סרט אפל – כדי להעלות הרהור נוגע ללב, שנון ורב-פנים על אודות טבעה של הנוסטלגיה ולהאיר את פעולתו של הפאתוס בטרנספורמציה שבין החיים למעשה-האמנות המסופר.

"חיי", אמר בלוגר, "הם תה עשירי משקיק-חלומותי". בניסוח האמנותי שלו מקרטע ליפשיץ / סנזטי על סף השגת המטרה החמקמקה של מהגרים כה רבים – להבטיח שהחיים יהיו לעולם ספל-התה הראשון מאותו שקיק מהולל.