במובי דיק מאת גיא בן-נר, הוא-עצמו ובתו בת ה-6 עושים במטבח-דירתם הצגה, שמביאה עד אבסורד את האסתטיקה של סרטי-הווידיאו הביתיים. בעזרת אבזרים מינימליים (חבל, מוט ורגל-"עץ") הופך בן-נר את החלל לספינה-כביכול, שבה חוזר הסיפור הקלאסי ומועלה לנגד עינינו.

אירועי-מפתח של האפוס הגדול מוצגים באינטימיות הביתית. המאבק בין רב-החובל אחאב, ה"גדול מהחיים", לבין הלווייתן הגדול בפשטות, מצטמצם כאן באירוניה לכדי משחק-כוח בתוך הסביבה הביתית. פעלולי-מצלמה מימי ראשית הקולנוע הם מוקד-התייחסות קבוע לאורך הסרט. בן-נר שוזר בו סצנות 'סלפסטיק' משעשעות, על גבול הסדיזם, בנוסח באסטר קיטון, אשר משדרות את הכוח – לצד איום באין-אונים, הטבוע בו בכוח – של יחסים במשפחה.

בן-נר מצא דרך לאזן בין תפקידיו כאמן וכאב: הוא יצר עבודות-וידיאו שילידיו מככבים בהן. מסתבר אפוא, כדברי המבקר ריצ'רד א' ג'ונס, כי ההורות עשויה לתרום למעשה-האמנות ממש כפי שעשיית אמנות עשויה לתרום להורות יצירתית.