פרויקט העזרה הראשונה של איה בן-רון מורכב משני תדפיסי-צבע פנורמיים (פורסמו במקור בשני צדדין של גליון מתקפל נוקשה, שנכרך בספר), ולצידם חוברת הוראות לעזרה ראשונה בשחור-לבן.

הסצנה הראשונה מתארת דמויות עירומות כמעט, קטועות-גפיים וחולניות, שחלקן צפות בים, או באגם, וחלקן שוכבות על החופים הסלעיים, המושלגים. בהעדר כל קשר בינן לסביבתן ובלא הבעות צפויות של כאב ושל מצוקה הן נראות מנותקות מהטראומה שלהן ומהסובב אותן.

הפנורמה השניה מציגה קבוצת חיילים נושאים זה את זה, המסיעים זה לזה במגוון של תרגולות צבאיות תקניות לטיפול בפצועים. החיילים הנתמכים בידי חבריהם אינם פצועים, והסצנה מעוררת את הרושם של אימון צבאי יותר מאשר של אירוע טראומתי. עם זאת, ברקע, בערוגת-פרחים, מתגוללים שני ראשים כרותים וחבושים – תזכורת מצמררת לאסון המצפה בעברו השני של הדף.

בניגוד לנוף המנוכר, בנוסח המזרח הרחוק, כאילו, שם ממוקמים האסון והאימה, הרקע לסצנה השניה, המאיימת פחות, היא סצנה ישראלית מוכרת של מדבר ועצי-זית.

הספרון, המלווה את התדפיסים, מכיל הוראות לעזרה ראשונה, המועתקות מחוברות-הדרכה ישנות לעניין זה. "לא הוספתי מלה אחת משלי", אמרה בן-רון למבקרת-האמנות דנה גילרמן, "אבל הוצאתי משפטים מהקשרם וצירפתי אותם מחדש." בדומה לזאת, רישומי הדמויות בעלות-המום, המאיירות את הטקסט שבספרון, עשויות מאברי-גוף כרותים. הדמויות אינן מטילות אימה אלא מציגות חידת-תצרף, שצורותיה ניתנות לפירוק ולהרכבה מחדש במיגוון דרכים משעשעות.

בפרפראזה על דבריה של גילרמן ייאמר, כי בן-רון יצרה ערכת-הישרדות למצב-הקיום הישראלי הכאוטי, בו הכל עשוי לקרות בכל רגע ושבו יש צורף תמידי בחוברות-הדרכה לעבור מיום אחד למשנהו.