רישומי הטבע הדומם של אורית ליבנה משׁיאים את הצופה אל עולם פרטי עד מאוד, אפל וחידתי. רישומי-העיפרון שלה, פשוטים אך מורכבים ומבוצעים בדקדקנות, מעלים דראמה של אור וצל, של חלל ושל אי-חומריות, על גבי גליונות-נייר רוויי-גרפיט. האור כנושא ברישומיה של ליבנה נראה תמיד כאילו הוא בוקע מבפנים. האור החלקי, שהיא מאפשרת לו לפעפע מבעד למישורי-העופרת השחורים, פועל על החומר של פני-השטח האטומים, מגדיר צורות, מישורי-חלל ועצמים ממשיים ומביא את מושאי-ההתבוננות לכלל הוויה. המאמץ של האור לבקוע מבעד לפני-השטח של הרישום ממלא את החלל המיוצג ואת המושאים, השרויים בו, בזוהר פנימי שברירי, בתחושת-חלוֹף – הרף-עין של חסד מטפיזי אשר, עם כל עצימותו, ישוב וישקע אל תוך התוהו האפל.