סיאו היון-סוק מפר את הציפייה שלנו לזה, שמבקר-האמנות ימקד את תשומת-ליבו בעניין המיוחס לו, דהיינו יצירת-האמנות ויוצרה. היון-סוק מציב בסימן-שאלה את עצם טיבם של היחסים בין העין הביקורתית ובין המבוקר במבּטהּ, בין הצופה לנצפה. הוא עושה זאת ב"הסוואת" פרשנותו הביקורתיות כהערות-שוליים לסיפור עצמאי, אשר בו הוא מהרהר על אודות תפקידו של ה'סמוי מהעין' בהפקת משמעות.

בחלק הסיפורי, מציג היון-סוק לקוראים שתי אנקדוטות, שעניינן הסטה ממקום, אשר נוצרת על-ידי שבר בפרספציה. האנקדוטה הראשונה עניינה התָקה ממקום ומהשתלשלות-אירועים: אשה מסתכלת בבבואת כף-רגלה בחלון של בית-קפה ומדמה אותה בנפשה לסנאי שנמצא בחוץ, ברחוב. האנקדוטה השנייה היא דוגמא להתָקה תרבותית, לא אישית, ממקום ומהשתלשלות-אירועים: אתר בסיאול, בעל חשיבות פולקלוריסטית לתושבי המקום: זוגות-אוהבים, המתהלכים שם, מוּעדים להיפרד, על-פי האמונה המקומית. האתר משמש כזירת-התרחשות לסצינה בסדרת-טלוויזיה, המוצגת כאילו היא מתרחשת בפראג.

שני הסיפורים מתחוללים כתוצאה מהתערבות חיצונית בזרימה ה"נורמלית" של הדברים, והתערבות זו מטופלת באסטרטגיות נוגדות של הסתרה. בסיפור הראשון, המסתכל-המספר – שהכיר בעובדה כי האימז' החולף של הסנאי לא היה אלא אשלייה – מנציח במודע את החיזיון של המסתכלת ומקיים מצב מסַפק של אי-אמון מושהה (מניע וכן תוצאה דומים לזה נגלים בשיבוץ הערות-השוליים – ההערות על אודות האמנים – בטקסט העיקרי של היון-סוק. "סדקים" אלה בנרטיב העיקרי מזינים אותו באימז'ים וברעיונות, פתיתי-זיכרון משתהים ומחלחלים לעַצב את הקריאה.) בסיפור השני, זהותו של הגלוי והברור – האתר המוכר – מואפלת בכוונה תחילה, באופן שמונע מהצופים גישה אל הווייתו המובהקת המסורתית.

בהיצג זה של תגובות סותרות ל"סדק במערכת", עשוי היון-סוק להיראות כאילו הוא מהרהר בתופעה תרבותית וחברתית רחבה יותר, המתקיימת בתגובתה של קוריאה לגלובליזציה ולהשפעותיה. התרבות הקוריאנית, בייחוד בקרב הצעירים, מושפעת עמוקות מאופנות מיובאות, אבל אסטרטגיה שמרנית מושרשת היטב, המשמשת כדי להתמודד עם ההשפעות המערביות, מבטלת הן את החדשנות והן את הזרות שלהן: ההשפעות המערביות נקלטות ונמזגות עד מהרה באורחות-החיים ובמסורות המקומיות. הכוחות, שיצרו את הסדקים במערכת, נופלים כביכול אל תוך אותם הסדקים ומסורות מקומיות מגלידות סביבם ומסתירות את מוצאם. (נראה, כי עובדה זו ניכרת ביותר בלשון: מלים אנגליות, שנכנסות בהמוניהן לשפה הקוריאנית, נטמעות במהירות בדיבור וב'הנגול' – הכתב הקוריאני האלפביתי.) היון-סוק רומז, כמדומה, אל הסכנה שבהרגלי-ההסתרה ואל החשיבות שבשמירת עִקבה, או זכר, כלשהם לְמה שהוסתר.