הציורים של יו סנג-הו, כשמביטים בהם מרחוק, נראים כציורי-נוף מסורתיים מן המזרח הרחוק, שיסודות האויר והאדמה זורמים בהם זה לתוך זה. אך במבט מקרוב נגלית הזרימה כאשלייה, מפני שאין בציור אף קו רצוף אחד ואף לא משיחת-מכחול. ה"ציור", מתברר, מורכב מכתמי-צבע דמויי-פיקסלים ואלה, בהתבוננות מדוקדקת יותר, נגלים כאותיות קוריאניות.
האלף-בית הקוריאני, שלא כפיקטוגרמות הסיניות העתיקות, מכניס יסודות של צליל אל הדממה של הסצנה המסורתית, והצליל הזה הוא שווה-ערך לפני-השטח רוטטי-האור של הציור האימפרסיוניסטי הצרפתי יותר מאשר לקשת-הצבעים המוסיקלית, הפוליפונית, של וסילי קנדינסקי. איכויות הצלילים החזותיים של יו סנג-הו הן כשל כלי-נקישה: הצלילים כתובים בפונימות אונומטופאיות קצרות המהדהדות במרחבי הנוף החזותי הן בקצב והן בסמנטיקה. אלה הם תוצרי תקופה שכונתה "התקופה הפוסט-ויזואלית" והם פונים אל המרחב שבין הייצוג האיקוני לייצוג הסימבולי, אך זאת – בִּמְשוּבָה, בלגלגנות כלפי האובססיה של האמנות בת-ימינו, השואפת לצמצם כל תופעה לכדי צופן סמוי.
|
