בטקסט מוקדם של מבוא לתערוכה זו כתב עוזי צור: "כמי ששפה היא עיקר חייו, חלום הבלהה שלי כשאני נמצא הרחק מישראל, לזמן קצר או ארוך, זה שלא יהיה לי לאן לחזור, שהיא תחדל מלהתקיים ואז אנוד אילם בעולם. "
צור כורך את חרדת-האילמות בחרדת-ההיעלמות וכך הוא משקף את מצב-הרוח הלאומי בישראל. חרדות אלה מושרשות עמוק כל כך, שלישראלים רבים הן אבר מגופה של זהותם האישית והלאומית. צור עוסק במיגוון הדרכים, שבהן הישראלים – אמנים ישראלים בני-זמננו, ליתר דיוק – פונים אל חרדות האי-קיום והאי-זהות הללו: האמצעים שהם נוקטים כדי לשרוד במולדת ולהתמודד עם ארץ זו על הסתירות והפרדוקסים האין-סופיים שלה ועל קיומה השביר, הרעוע.
השפה היתה מקדמת דנא אבן-הפינה של הזהות היהודית הלאומית והחברתית. היהודים חיו אלפי שנים על-פי הספר, על-פי הציווי הכתוב. בהיותם עם ללא ארץ, המלה היתה האתר היחיד הפתוח בפניהם באמת ובתמים. עם מסורת עתיקת-ימים זו – החיים במלים – מוכרחים האמנים הישראלים להתמודד במאבקם להוסיף מערכות של אימז'ים חזותיים לערכת-הכלים, שנועדה לבינוי זהותם. לכשימצאו, לכשינכסו לעצמם, או לכשימציאו את מערכות-האימז'ים הללו, הם ישתמשו בהן כדי לפנות אל הסוגיות הרחבות, המעסיקות את הישראלים בני-דורם.
צור מסביר, כי האמנים הישראלים המשתתפים בתערוכה הנוכחית עוסקים כולם – כך או אחרת – בהיבטים שונים של מקום ושל שפה. אחדים מהם מבטאים – מבחינה תמאטית וסגנונית – כמיהה להיות במקום אחר. אחרים חושפים ומפרשים מיתוסים ומוסכמות מקומיים. ואחרים חוקרים והופכים על פיו את עצם רעיון המקומיות, או השפה. הכל – פחדים מקומיים, השפעות זרות, מלים, אימז'ים – הכל הוא חומר ביד היוצר.
|
